מהו פשרה של דמות מפלצתית זו? האירוניה במקרה זה מראה את "עליונות" היהודי על הגויה האדונית מפטמת אותו כדי שיהיה ראוי לאכילה
הגבר קרוע בין כמיהה לאישה נאמנה, מעניקת מסגרת וביטחון, לבין פריצה מסעירה אל מחוץ למסגרת, בין אהבה שמימית לארצית הדם פולש אף לתוך הסצנות האינטימיות ביותר שביניהם כמו התותים האדומים על רקע לבן בחדר משכבם

מעמקים

לדוגמא: האדונית מעידה על עצמה "ועכשיו אני עצמי נושכת אותך ככלבה מטורפת", הרצח טמון בעצם קיומה.

2
האדונית והרוכל שי עגנון
ארמזים מקראיים: ברקע הסיפור ניתן למצוא סימנים מן המקרא: יוסף שהוגלה למצריים בגלות הראשונה, והתפתה ע"י העולם הזר וע"י האישה הזרה — אשת פוטיפר
האדונית והרוכל
כאשר חזר, מצא את כלי מיטתו מלאי חורים, ואת הילני שרועה על רצפת חדרו עם סכין בידה
האדונית והרוכל שי עגנון
מקורותיו של רובד פרשנות זה לקוחים מסיפורי שדים וליליות, שהמשותף להם הוא מוטיב הרוע והטומאה
ר' יוסף, ששמו כשם הרוכל, ניסה להביא את הגאולה, אך פותה על ידי לילית שהפכה אותו לכלב, והוא מחמיץ את הגאולה סיפור מעגלי: ישנם מספר מקרים בסיפור שהינם מעגליים: 1
תסביך זה יוצר בחיי הגבר שני סוגי נשים, חווה ולילית רמזים מקדמים: המספר יודע את אשר עומד להתרחש

האדונית והרוכל

רק בשעת האפס ממש, שעה שדריכותנו מגיעה לשיאה, כשהאדונית עומדת לשחטו, יוצא יוסף לחצר וכך ניצל ממוות.

3
מעמקים
בתחילה היא סירבה, אך לאחר שהתעקש היא הסתכלה בסחורתו, וקנתה סכין ציידים
מעמקים
המוטיבים והסמלים המרכזיים מוטיב — מושג, מילה, רעיון, עצם או תבנית החוזרים על עצמם ביצירה מספר פעמים והם בעלי משמעות
האדונית והרוכל
העלילה סובבת סביב הגיבור המרכזי, שהוא הרוכל יוסף
ביצירה זו, העלילה קצרה ומרוכזת אל מה הטעם במותה של האדונית אם היא אינה מצליחה להרוג את הרוכל? כמובן שנאיביות זו נדרשת אף היא כדי לשמור על דריכות הקורא ומתח העלילה
ההקבלה לסיפור המקראי מעמיקה את משמעות הסיפור הסמלית: הפיתוי לעולם היופי הגויי הילני , הזנחת מצוות היהדות בכדי להשתלב בין הגויים, האסון וההצלה ברגע האחרון הרקע, הוא, למעשה, העולם: "עיירות וכפרים"; "שדה יער, רחוק מן היישוב"; "בית ציידים"

האדונית והרוכל

היא ה"מין החלש" ונאלצת להתכחש למהותה האמיתית.

9
האדונית והרוכל שי עגנון
משפטים חוזרים פעמים אחדות בסיפור
האדונית והרוכל
ניסיונות היהודים להתקרב לגויים נתונים לכישלון
האדונית והרוכל
ש"י עגנון וחיים הזז עיוני מקרא, תל-אביב, הוצאת יובל, תשל"ה — 1974